כעת בגלריה
בזיליקה קיבוצית
זהר טל- ענבר
זהו הסיפור האחר של ילדותי- אבי הגיע לקיבוץ מגרמניה כשהיה בן- 22 בשנת 1962.
הוא היה חייל גרמני נוצרי שהחליט לערוק ולברוח מארצו ולהצטרף לעם היהודי. כשירד מהאנייה בנמל חיפה לא חיכה לו איש. הוא ניגש למשטרת הגבולות ושם הפנו אותו לנציג של הסוכנות ששלח אותו לקיבוץ מזרע, שם פגש את אמי ילידת הקיבוץ שהייתה גננת אהובה. הגעתו של אבי לקיבוץ לא עברה בצורה חלקה- למרות שרוב חברי הקיבוץ קיבלו אותו בזרועות פתוחות, היו כמה משפחות שלא אהבו את הרעיון שגרמני נוצרי מסתובב בביתם, ביניהם אביה של אמי שברח מאימת הגרמנים בפולין עם שלוש אחיותיו. אך אמי לא ויתרה על אהבתה לזר החדש. בעקבות אסיפות קיבוץ סוערות שעסקו בנושא עזב אבי את הקיבוץ ואמי עזבה אחריו. הם גרו במשך שנה בקיבוץ אחר ולאחר מכן חזרו למזרע כשהרוחות נרגעו.
בציורי מופיעים חיי הקיבוץ דרך עיניו של מהגר זר, אשר מקומו בחברה לא מובטח, והוא נדרש להשיל מעליו את זהותו המקורית כדי לקבל זהות חדשה. גם אם המעשה נעשה על-פי רצונו האישי זה לבטח לא היה קל. יחד עם זאת יופיו של המקום אליו הגיע ורצונו להשתלב וגם האנשים המיוחדים שבו, מפעילים קסם על הזר ועוטפים אותו בחדווה.
חקרתי את הגיאומטריה והצורות הייחודיות בציוריהם של אברהם אמרנט (טושק) ואברהם עומרי, במיוחד בעבודת הוויטרז' הייחודית של טושק משנת-1955 לכבוד חג הפסח במזרע והצבעים המיוחדים בציורו הנהדר של אברהם עומרי - "מסיק הזיתים" משנת 1958.
ניסיתי להתחקות אחר סגנונם של ה"אברהמים", ציירי הבזיליקה של ילדותי שעבודותיהם התאפיינו בקו אקספרסיוניסטי חזק, חלוקת חללים פנימית וצורות גיאומטריות, במחשבה שציורי ימלאו את מקומם של ציורי הקיר בבזיליקה / חדר האוכל / גלריה.
תערוכות קודמות
"ACID KNOB"
האחים עמרי ועלמה אלורו
תערוכה זו מפגישה בין שני עולמות יצירה נפרדים של זוג האחים עלמה ועמרי כהן-אלורו, תוך יצירת קשרים עדינים ומרתקים בין האישי לקולקטיבי, בין חומר לרוח ובין עבר לעתיד.
עלמה, חיה בברלין, יוצרת שמיכות טלאים צבעוניות, עוסקת בשכבות של זיכרון וחיבור. דרך גזירי בדים שונים, היא טווה סיפור חם ומלא חיים, המשלב מסורות של מלאכת יד עם קריצה עכשווית. כל שמיכה היא קנבס צבעוני של זמן, מרקם וזהות.
עמרי, לעומת זאת, משתמש בטושים צבעוניים ליצירת ציורים מלאי דינמיות ואנרגיה. עבודותיו משקפות שפה אמנותית אינטואיטיבית ומיידית, המשלבת בין תנועה ספונטנית לחשיבה צורנית. הקווים והכתמים ביצירותיו מתפרצים, כמו שיח פנימי שמבקש לצאת אל העולם.
גולת הכותרת של התערוכה היא העבודה המשותפת שלהם, "DON’T LOOK BACK", פלטפורמת יצירה דיגיטלית חדשנית שפותחה על ידי עמרי ועלמה. הפלטפורמה מציעה מרחב לשיתוף פעולה ולביטוי אמנותי, שבו הצופה הופך גם ליוצר. יצירה זו, המשלבת צבע, צורה ותנועה, משקפת את השפה הוויזואלית המשותפת של עמרי ועלמה ומזמינה את הקהל לקחת חלק פעיל בתהליך היצירה.
התערוכה חוקרת את האופן שבו קשר משפחתי ואמנות יכולים להשתלב ליצירת דיאלוג עשיר ופורץ גבולות. היא מזמינה את הצופים להרהר במשמעות של יצירה משותפת, בין אם היא מתרחשת על הבד, בדיגיטל או בחיי היומיום.
עם הגב לים
אלי אביבי
התערוכה " עם הגב לים " - מציגה את עבודותיו של הצלם והאייקון התרבותי אלי אביבי. אחת הדמויות המרתקות והמשפיעות בישראל של שנות ה-60 וה-70. אביבי, מייסדה של "מדינת אכזיב", השתמש בעדשת המצלמה שלו כדי לתעד את סיפור חייו הייחודי ואת מאבקו על שמירת חירותו ונקודת מבטו.
"גלריית המכבסה" מציגה תערוכה הבוחנת את התופעה הייחודית שהתקיימה לצד ובמקביל לחיי הקיבוץ שלנו, גשר הזיו. תופעת "מדינת אכזיב" הססגונית והמרדנית הייתה שונה בתכליתה מזו של הקיבוץ השמרן והמסורתי. היא היתה שונה ומתריסה גם בנוף הישראלי של אותם שנים, אך מחוברת וקשורה לתנועת 'הנגד' הביטניקית שחיפשה משמעות חדשה לחיי היומיום, כזו שתהיה מנותקת מהדפוסים הקודמים של שגשוג כלכלי, לאומיות ומיצוב חברתי.
במרכז התערוכה ניצבת סדרת צילומים בהן מתעד אביבי נשים על רקע הכפר הערבי הנטוש א-זיב. הכפר, שבעבר התגוררו בו מאות תושבים ערבים, גורש במלחמת העצמאות. מאות בתי האבן, הנותרו ניצבים סמוכים זה לזה, הפכו לסמל זיכרון של היסטוריה מורכבת ומודחקת. מצלמתו של אביבי פונה אל הנשים, כאינדיבידואליות חזקות ובטוחות בעצמן, הניצבות על הריסות הכפר, בעוד הוא ניצב "עם הגב לים". אביבי חושף בפנינו בעבודות אלו את הניגודיות שבין יופי וחורבן, חיים ומוות, חירות ודיכוי.
"מחוץ למזוודה"
איליה ויקטורוב
איליה ויקטורוב, אמן רוסי ממוסקבה, הידוע גם בשם דיליאגו. איליה הוא מעצב, מאייר, טיפוגרף, בלוגר, מוסיקאי. במוסקבה עיצב ספרים ומגזינים רבים, צייר אלפי קריקטורות פוליטיות-חברתיות, איורים לסרטים כמו גם פרויקטים אמנותיים אישיים רבים. איליה, אשתו אוקסנה ושני בניו עלו לישראל לפני שנתיים ומתגוררים בקריית ים.
ביצירותיו משתמש איליה בטכניקת דפוס ישנה הנקראת Linocut - יצירת גלופת לינולאום ע"י גריעה באיזמל דק. עם מכשיר Press Machine קטן, איליה מדפיס את הגלופות על נייר ויוצר דימויים יחודיים במינם. כשעלה ארצה עם משפחתו, השאיר איליה ברוסיה את רוב גלופות הלינולאום שלו מפאת גודל המזוודות המינימלי שיכלו לקחת איתם לארץ. מתוך האוסף הגדול בחר איליה לארוז רק 24 גלופות עם נושאים שונים בסדר אקראי, ולו בכדי שיוכל לשוב ולהדפיס תמונות מהחיים שהשאיר מאחוריו כשיגיע ארצה.
בתעורכה "מחוץ למזוודה" מוצגים כל 24 ההדפסים הישנים לצד הדפסים חדשים שנהגו ונוצרו כבר בישראל.
בתערוכה מוצגים הדפסים קטנים שלו אל מול הדפסים שהמיר לפורמט דיגיטאלי והדפיס אותם בפורמט גדול על שמשוניות [המשמשות לפרסום חוצות].
"שלום, אחווה, עמל ושגשוג"
// מלך ברגר
חומרים מן הטבע והרעיונות הנעלים ביותר – אלה המרכיבים שמהם עשוייה האמנות של
מלך ברגר (1926- 2022), אמן שפעל לאורך עשרות שנים מחוץ למעגלים המרכזיים של עולם האמנות. הוא יצר אמנות שלקחה על עצמה ללא חשש, ובמלוא האמונה, להעביר מסר של שלום ואחווה בין בני אדם. גוף היצירה שלו משקף תום ונחישות של אדם מאמין – מאמין בערכים, באידיאלים ובמוסר, ומונע על ידי תחושת שליחות דחופה.
הצגתו בימים אלה ב"גלרית המכבסה" היא תגובה אפשרית אחת לטלטלה האדירה שאנו חווים בעת הזאת.
גלריית "המכבסה" מציגה תערוכה חדשה של הציירת לואיס דינור [לואיס] .
תערוכה רטרוספקטיבית זו, המהווה גם את תערוכת היחיד הראשונה שלה, מאגדת עבודות שיצרה לואיס במשך 40 שנה. התערוכה סוקרת את פועלה האמנותי עד כה ומתחקה אחר עבודתה בקיבוץ וגם מחוצה לו לאחר שעזבה. ביוזמתה של "מורשת גשר הזיו", וכמחווה לפועלה של לואיס, שלושת ציורי נוף הקיבוץ, שנעלמו ממועדון החבר, שוחזרו על ידי לואיס לכבוד התערוכה ויוצגו בה מחדש.
הפתיחה ב9/2 בשעה 11:00 בבוקר. מוזמנים.
על הגבול // אמני חניתה
לאחר פגרה לא מתוכננת של קרוב ל 3 חודשים גלרית "המכבסה" מחדשת פעילות.
בזמן המלחמה ערכנו שיפוץ בתוך מיבנה הגלריה ושידרגנו את חלל התצוגה, המבואה ורמת התצוגה.
אנו נרגשים לפתוח את השנה עם תערוכה מיוחדת במינה, "על הגבול" – גלרית "המכבסה" מארחת את אמני חניתה. תערוכת אמני חניתה, אשר נפתחה בקיבוץ חניתה ונסגרה עם פרוץ המלחמה בשל הפינוי שנכפה על תושבי קיבוץ.
אין מה לומר ולהוסיף על המצב שישובי קו הגבול חווים ועוברים בימים אלו ואיתם אמני קיבוץ חניתה. במאמץ לרומם מעט את הרוח ולהחזירה למפרשים, גלרית "המכבסה" לקחה על עצמה משימה, להעתיק ולארח את התערוכה הקבוצתית מחניתה ולהביאה אלינו לגשר הזיו. ב"מבצע" לחילוץ התערוכה, דרך כבישים אדומים והתרעות על שטחים חשופים, עלינו לחניתה ואספנו את העבודות מחלל התצוגה והבאנו אותן אלינו לתצוגה בגלרית "המכבסה".
חניתה הוא לא רק קיבוץ ייחודי וססגוני, אלא מקום עם היבט יצירתי, המתאפיין בשילוב אמנות כדרך חיים בנוף העשייה הקיבוצי. ציור, פיסול, רקמה, צילום, שירה ומוזיקה, הם חלק בלתי נפרד מההווי של המקום.
על ההר היום יושב קיבוץ ללא תושבים. טנקים בחניות הבתים, דשאים מחורצים בקוליסים ומגרשי ספורט ריקים מילדים. נאחל לכולם שהנורמליות תחזור לאזורנו ונוכל לעלות לחניתה להתפעל מיופייה וממורשת היצירה של המקום.
הכפר // עדי נס
כל סדרת הצילומים "הכפר" מצולמים באזור כפרי אך נדמה שפסטורליות היא התואר האחרון שניתן להדביק להם. את השקט מפלחת עבודת הביום המדויקת והמדוקדקת המאפיינת את כל עבודותיו של עדי. ביום שאינו מתיר ספק למתבונן: מתחת לפני השטח, ירוק ככל שיהיה, קורים דברים.
בסדרת הכפר של עדי נס, הכפר פורח – שדותיו ירוקים, העצים מלאי פרי והאנשים יפים. אך גם כאן, כמו בעבודותיו האחרות, מתחת לפני השטח מפעפעות תחושות חרדה ואי-נוחות. הוא מציג מקום קטן ופסטורלי, שלא ברור אם הוא מושב או קיבוץ, וקהילה קטנה החיה באווירה טעונה. המתח נבנה בצילומיו באמצעות צילום מדוקדק ומוקפד – מתח בין עולמות מנוגדים – בין העולם המואר שעל פני השטח, לעולם האפל של הלילה של המקומות הסגורים, עליות הגג והמרתפים; בין הרובד הסיפורי לבין הרובד המודחק; בין העולם הישן, המיוצג על ידי הגברים המבוגרים, לעולם החדש של הצעירים.
FIRE ON THE MOUNTAINS // יונתן גולד
בתערוכה בגלרית המכבסה יוני מציג לראשונה עבודות שהן אוסף ציורים\רישומים של סיטואציות אנושיות במצבים של תנוחה, תנועה, ביחיד ובקבוצה.
גולד שנולד בקיבוץ אפק מספר על הקשר בין האומנות שלו ל"קיבוץ":
"לתפיסתי, לכל אחד יש המטענים והזיכרונות שלו – בין אם אתה מקיבוץ או מירושלים. יש דברים ייחודיים לקיבוץ – דברים שלדעתי סופרו יפה בספרים של אסף ענברי (״הביתה״), נילי לנדסמן (״הבת האובדת״) ויעל נאמן (״היינו העתיד״). באספקט האסתטי אני חושב שיש לקיבוץ ולישראל בכלל השפעה מאוד גדולה. כל מה שנמצא בסל הזה של חג השבועות, קישוטי חגים, האסתטיקה של לוחות המודעות בכניסה לחדר האוכל וכו׳. אלה חומרים שאני לוקח איתי עד היום
כוחו של הציור הוא לתקשר את החוויה האנושית מהפרטי אל האוניברסלי, אחרת זה נשאר ברמת הקוריוז. הרי אין דרך לדעת או להבין את חייו של כל אדם אחר, ועוד אדם שחי בתקופה שונה משלנו, ולמרות זאת אנשים מתרגשים מיצירות אמנות בנות מאות שנים. לכן הציור הוא שפה שמתקשרת את החוויה האנושית מעבר להיסטוריה, סוציולוגיה או אנתרופולוגיה
ב־2002 הוזמנתי על ידי משרד התרבות ההולנדי לשהות אמן של חודש ברומא. אני זוכר שהדבר שהכי הרשים אותי היה האצטדיון האולימפי, קריית המוזיאונים שמוסוליני הקים, וציורי הקיר הפוטוריסטים – השילוב בין קראפט מסורתי לרוח המודרניסטית, יחד עם לאומנות איטלקית, ריתק אותי בזמנו.
היחס שלי לתולדות האמנות הוא לא כמו לספר היסטוריה, אלא כמו לחלל גדול מלא קולגות… אתה נפגש עם הרוחות של האמנות בכל פינה. כך שאם יש בעבודה שלי אזכור או דמיון לעבודה קודמת, זה כמעט תמיד מתגלה לי לאחר שהציור נעשה. ההשפעות הן לא בהכרח דברים שאני אוהב או שתופסים מקום גדול אצלי, אבל הן מצאו את דרכן לעבודה."
הבשורה הטובה // ויויאן פרינסול אמזל
הבשורה הטובה או בשם אחר - הבשורה. המשמעות האמיתית והמקורית של מילים מגלה פרטים נסתרים של החיים, כאשר היא שוברת הקדם דעות שהוקדמו. כך היא מעניקה לנו ציפורן נקייה, מוח פתוח ותפיסה חדשה על רעיונות חשובים בחיינו. התנ"ך, או התנ"ך, הוא מקום מצוין לדוגמה לכך. מובן ומושג בצורה שגויה, דברי האל מחזיקים אמתות פשוטות ותובנות עמוקות לדילמות היומיומיות שלנו. אפוקליפסה, במשמעות של גלוי, היא דוגמה טובה לטעות נפוצה. כולם מתחברים את המילה הזו לאירוע קטקליסטי, אך באמת היא פשוט מתייחסת להרחבת הכיסוי של ההבנה שלנו, ומגלה מה שמוסתר ולא נראה. איך האירועים מתפתחים אחרי זאת אינם בהכרח להיות מופחדים. הכל תלוי בתורת הראות שלך!
באמצעות התערוכה הזו אני משתף פעולה בתמונות ובמחשבות שהלמידה שלי בתנ"ך מעוררת. לחגוג את היופי והעומק של הכתבים והתפילות, ולקבל את הקשר האישי שלנו עם האל מחוץ להקשר דתי. קשר אישי.
ויויאן פרינסלו (עמזל), היא ילדה אפריקאנסית מדרום אפריקה. היא נישאה לקיבוצ'ניק דיויד עמזל והם גרים בגשר חזיב. היא סיימה לימודים ב-Pro Arte - תיאטרון אמנות בלט ומוזיקה בפרטוריה. למדה BA (FA) בבית הספר לאמנות היפה של מיכאליס, אוניברסיטת קייפטאון, דרום אפריקה, ובסן פרנסיסקו, קליפורניה. היא עובדת כאמנית מאז.
גלגל החודשים
"גלגל החודשים" הוא פרוייקט קהילתי אומנותי של אומני ואומניות הקיבוץ ביוזמת
גלריית "המכבסה".
מול בנין בית התרבות של הקיבוץ הוצב שלט עגול הפונה לכל מי שעובר בדרך - ברגל או ברכב. על כל שלט הוצג ציור/ תמונה/ עבודה שמתייחסת לחודש מחודשי השנה.
כל חודש התחלפה היצירה בהתאמה לחודש.
בין דמיון למציאות // הדס לנגר
בתערוכה הדס מביא אלמנטים ריאליסטיים ודמיוניים, מפתיעים, שנונים, חדים, הומוריסטיים ויחד עם זאת מלאי חמלה, אותנטיות ורכות.
ציורי טבע ונוף המזכירים את הנוף הקיבוצי מצד אחד ומצד שני מתייחסים למחוזות רחוקים. ציורים ופסלים של בעלי חיים הקרובים לליבו ודמויות פנטזיה.
שילוב הדברים לוקח את הצופה לעולמות שקיימים בין דמיון למציאות.
הדס לנגר נולד בקיבוץ גשר הזיו ותמיד נמשך ליצירה וציור - בהם משלב את העולם הריאליסטי ודמיוני.
ברד // יריב כהן
התערוכה "ברד" עוסקת בפחד הרגעי של הלא נודע.
"ברד פתאומי וגדול ירד ותפס אותי בעודי נוהג על טרקטור פתוח בקיבוץ. בזמן שהגעתי למחסה הוא הצליף בחוזקה על גג הפח שמעלי ברעש מפחיד שהלך וגבר. חווית הפחד, ברגע זה, הזכירה לי את הפחד התופס אותך דווקא במקום שנדמה כמוגן. הנושאים המעסיקים אותי ביצירות משלבים תמיד זיכרונות מהעבר, מילדותי ובגרותי בקיבוץ, שהיה עבורי מרחב של עשייה וגדילה. הסיפור בכל עבודה הוא שונה, אך מה שמחבר בין כולם הם הכלים והחפצים שהיו חלק מהחיים בקיבוץ. כל שכן, בקיבוץ הצמוד לגבול אשר האיום הקיומי עליו הוא יום יומי. החיבורים שאני עושה בעבודותיי מנסים להאיר דווקא את אותם חלקים שנשכחו בדרך, אלה שכבר כמעט הפכו לחלק מהטבע. הברד הגדול שירד בשנת 2016 ירד בבוקר. הוא לא פסח על אף גג מגגות הקיבוץ, אך פגע בכל אחד מהם בצורה שונה. ההרס שנוצר מכך הביא להתחדשות קולקטיבית אבל גם עצמאית, בפעם הראשונה אחרי שהסתיים הליך השיוך של הבתים הישנים בקיבוץ.
כאמן בחרתי להתעסק בנושא הגג. הגג המחורר - שם יושב לו הפחד בדמיון."
יריב כהן נולד וגדל בקיבוץ חניתה ומתגורר בו כיום לאחר שנים בתל אביב. עיקר עבודותיו בברזל.
פני הקיבוץ // מרשה גרינפלד
מרשה גרינפלד היא חלק בלתי נפרד מנוף האומנות המקומית של גשר הזיו.
אומנית שרישומיה הצבעוניים היו מלווים אותנו לאורך החיים בקיבוץ - בחגים על קירות חדר האוכל, על הבדים התלויים בסוכה המשותפת, על גבי דפי העלון, בהגדות הפסח, בתפאורות של הצגות-ילדי-בית-הספר ועל קירות המבנים הציבוריים.
הציור הוא חלק בלתי נפרד ממי שהיא.
זה עוד איבר סופר-ערני, בגוף של אישה סופר-אישה. את ההשראה שלה היא שואבת ויוצקת מהסביבה הקרובה לה, מנוף המקום, מהשדות, מהחצר האחורית, מהשכנה, מהילדים, מהנכדים, מאיתנו.
בתערוכה מרשה מציגה ציורים של "פני הקיבוץ" - נוף מקומי. לצד ציורי הנוף מרשה מציגה סידרת רישומי פורטרטים של חברות הקיבוץ. רישום גס חזק וצבעוני של נשים חזקות. נשים שורשיהן נטועות עמוק במקום.
פני הנשים, פני המקום, "פני הקיבוץ".
בין הדורות // מנוחה כהן
מנוחה כהן היא אומנית ואוצרת, נולדה בראש העין, חברת קיבוץ גשר הזיו,
בוגרת המדרשה לאמנות (כיום בית ברל). בעלת תואר ראשון ושני בחינוך ממכללת אורנים ובוגרת לימודי אוצרות בסמינר הקיבוצים.
מנוחה כהן היא אומנית המתבוננת בסביבתה וקשובה לה.
היא מתארת בעבודותיה את מפגש הנפש עם הטבע.
עבודותיה בתערוכה 'בין הדורות' משקפות רגש שקיים בה ומבקש לצאת מן המרחב הפרטי אל הקנבס ומשם אל המרחב הציבורי.
הטבע בעבודותיה של מנוחה משמש סיפור מסגרת באמצעותו היא מבקשת להביא את הרגשות שמתחוללים בה;
גזעי אקליפטוס שנגדעו, גלי הים, זרימת המים בנחל, השורשים העבים שנשטפים בזרימת המים החזקה, מזמינים אותנו הצופים להתבונן בתיאורי הטבע דרך נקודת המבט הסובייקטיבית שלה.
בסדרת הציורים המופשטים של מנוחה, גם הם בהשראת הטבע, ניתן לראות את התודעה לוקחת עוד ועוד מקום על הקנבס.
מחווה לדוד אשר // איתן שריף
"הדוד אשר היה הדוד היחיד שהיה לנו. הוא נולד וחי בניו יורק, לימד עיצוב ועסק באדריכלות , אבל תשוקתו האמיתית הייתה ציור. בדירתו הקטנה במנהטן יצירותיו מילאו את הקירות והחלל באושר צבעוני מרהיב.
הוא אהב את הציורים שלו ושמר עליהם כעל ילדיו. באחד הביקורים האחרונים שלי אצלו הוא סיפר לי שבעוד שנתיים כשיצא לפנסיה הוא ירצה לעבור לת"א, לשכור סטודיו קטן ולצייר.
שנה אחר כך הוא חלה בסרטן והחלום התנפץ.
תחושת החמצה מילאה את ימיו האחרונים.
הוא נפטר בשנת 2006 , חצי שנה לאחר שאובחן. זמן קצר לפני מותו אשר התקשר אלי ושאל אם אוכל לשמור על אוסף העבודות שלו. אנחנו יותר משומרים. אנחנו נהנים ומתגאים להיות מוקפים בצבעים ובצורות שמילאו את חייו. מאז ועד היום אני מתבונן ומגלה עוד ועוד שכבות בתפיסה של הדוד היקר שלי. אוסף העבודות שלו מורכב ממנעד רחב של סגנונות והם נעים בין יצירות גיאומטריות מובהקות, לציורים אמורפיים ואפילו רישומים בקו שחור. העבודות עוסקות ביחסי הגומלין בין כתמי הצבע, הצורניות והקומפוזיציה שהם יוצרים. כיאה לאדריכל, מתחת לשכבה הראשונה של הכתמים והצורות תמיד הונח שלד מבני. שלד זה הוא גריד סדור שמקנה ליצירה את החוקיות והתוקף שלה. הגריד הוא מה שהעסיק אותו יותר מכל. הוא העביר קורסים באוניברסיטה שעסקו בפענוח ופיצוח של תבניות צורניות [פטרן] ותישבוץ.
ההתעסקות עם הגריד לא הייתה לשם שמירה על הסדר דווקא. הגריד גם היקנה לאשר את האפשרות לפרוץ ולשבש אותו, להפר את הסדר והקומפוזיציה: הסדר והפרתו . אחרי הרבה התבוננות עניין אותי מה היה קורה לעבודות של אשר אם הן היו משנות פורמט. מדו ממד לתבליט, מכתם לגוש, מקו לצלע."
התערוכה הזו היא בראש ובראשונה מחווה לדוד אשר, לאדם שהיה וליצירות שהוריש לי. היא מבע של נקודת החיבור שלי כמעצב עם דודי הצייר.