כעת בגלריה
שלום, אחווה, עמל ושגשוג //
גלרית "המכבסה" מארחים את מלך ברגר
חומרים מן הטבע והרעיונות הנעלים ביותר – אלה המרכיבים שמהם עשוייה האמנות של
מלך ברגר (1926- 2022), אמן שפעל לאורך עשרות שנים מחוץ למעגלים המרכזיים של עולם האמנות.
הוא יצר אמנות שלקחה על עצמה ללא חשש, ובמלוא האמונה, להעביר מסר של שלום ואחווה בין בני אדם.
גוף היצירה שלו משקף תום ונחישות של אדם מאמין – מאמין בערכים, באידיאלים ובמוסר, ומונע על ידי תחושת שליחות דחופה.
הצגתו בימים אלה ב"גלרית המכבסה" היא תגובה אפשרית אחת לטלטלה האדירה שאנו חווים בעת הזאת.
תערוכות קודמות
קו האופק // לואיס דינור
גלריית "המכבסה" מציגה תערוכה חדשה של הציירת לואיס דינור [לואיס] .
תערוכה רטרוספקטיבית זו, המהווה גם את תערוכת היחיד הראשונה שלה, מאגדת עבודות שיצרה לואיס במשך 40 שנה. התערוכה סוקרת את פועלה האמנותי עד כה ומתחקה אחר עבודתה בקיבוץ וגם מחוצה לו לאחר שעזבה. ביוזמתה של "מורשת גשר הזיו", וכמחווה לפועלה של לואיס, שלושת ציורי נוף הקיבוץ, שנעלמו ממועדון החבר, שוחזרו על ידי לואיס לכבוד התערוכה ויוצגו בה מחדש.
הפתיחה ב9/2 בשעה 11:00 בבוקר. מוזמנים.
על הגבול // אמני חניתה
לאחר פגרה לא מתוכננת של קרוב ל 3 חודשים גלרית "המכבסה" מחדשת פעילות.
בזמן המלחמה ערכנו שיפוץ בתוך מיבנה הגלריה ושידרגנו את חלל התצוגה, המבואה ורמת התצוגה.
אנו נרגשים לפתוח את השנה עם תערוכה מיוחדת במינה, "על הגבול" – גלרית "המכבסה" מארחת את אמני חניתה. תערוכת אמני חניתה, אשר נפתחה בקיבוץ חניתה ונסגרה עם פרוץ המלחמה בשל הפינוי שנכפה על תושבי קיבוץ.
אין מה לומר ולהוסיף על המצב שישובי קו הגבול חווים ועוברים בימים אלו ואיתם אמני קיבוץ חניתה. במאמץ לרומם מעט את הרוח ולהחזירה למפרשים, גלרית "המכבסה" לקחה על עצמה משימה, להעתיק ולארח את התערוכה הקבוצתית מחניתה ולהביאה אלינו לגשר הזיו. ב"מבצע" לחילוץ התערוכה, דרך כבישים אדומים והתרעות על שטחים חשופים, עלינו לחניתה ואספנו את העבודות מחלל התצוגה והבאנו אותן אלינו לתצוגה בגלרית "המכבסה".
חניתה הוא לא רק קיבוץ ייחודי וססגוני, אלא מקום עם היבט יצירתי, המתאפיין בשילוב אמנות כדרך חיים בנוף העשייה הקיבוצי. ציור, פיסול, רקמה, צילום, שירה ומוזיקה, הם חלק בלתי נפרד מההווי של המקום.
על ההר היום יושב קיבוץ ללא תושבים. טנקים בחניות הבתים, דשאים מחורצים בקוליסים ומגרשי ספורט ריקים מילדים. נאחל לכולם שהנורמליות תחזור לאזורנו ונוכל לעלות לחניתה להתפעל מיופייה וממורשת היצירה של המקום.
הכפר // עדי נס
כל סדרת הצילומים "הכפר" מצולמים באזור כפרי אך נדמה שפסטורליות היא התואר האחרון שניתן להדביק להם. את השקט מפלחת עבודת הביום המדויקת והמדוקדקת המאפיינת את כל עבודותיו של עדי. ביום שאינו מתיר ספק למתבונן: מתחת לפני השטח, ירוק ככל שיהיה, קורים דברים.
בסדרת הכפר של עדי נס, הכפר פורח – שדותיו ירוקים, העצים מלאי פרי והאנשים יפים. אך גם כאן, כמו בעבודותיו האחרות, מתחת לפני השטח מפעפעות תחושות חרדה ואי-נוחות. הוא מציג מקום קטן ופסטורלי, שלא ברור אם הוא מושב או קיבוץ, וקהילה קטנה החיה באווירה טעונה. המתח נבנה בצילומיו באמצעות צילום מדוקדק ומוקפד – מתח בין עולמות מנוגדים – בין העולם המואר שעל פני השטח, לעולם האפל של הלילה של המקומות הסגורים, עליות הגג והמרתפים; בין הרובד הסיפורי לבין הרובד המודחק; בין העולם הישן, המיוצג על ידי הגברים המבוגרים, לעולם החדש של הצעירים.
FIRE ON THE MOUNTAINS // יונתן גולד
בתערוכה בגלרית המכבסה יוני מציג לראשונה עבודות שהן אוסף ציורים\רישומים של סיטואציות אנושיות במצבים של תנוחה, תנועה, ביחיד ובקבוצה.
גולד שנולד בקיבוץ אפק מספר על הקשר בין האומנות שלו ל"קיבוץ":
"לתפיסתי, לכל אחד יש המטענים והזיכרונות שלו – בין אם אתה מקיבוץ או מירושלים. יש דברים ייחודיים לקיבוץ – דברים שלדעתי סופרו יפה בספרים של אסף ענברי (״הביתה״), נילי לנדסמן (״הבת האובדת״) ויעל נאמן (״היינו העתיד״). באספקט האסתטי אני חושב שיש לקיבוץ ולישראל בכלל השפעה מאוד גדולה. כל מה שנמצא בסל הזה של חג השבועות, קישוטי חגים, האסתטיקה של לוחות המודעות בכניסה לחדר האוכל וכו׳. אלה חומרים שאני לוקח איתי עד היום
כוחו של הציור הוא לתקשר את החוויה האנושית מהפרטי אל האוניברסלי, אחרת זה נשאר ברמת הקוריוז. הרי אין דרך לדעת או להבין את חייו של כל אדם אחר, ועוד אדם שחי בתקופה שונה משלנו, ולמרות זאת אנשים מתרגשים מיצירות אמנות בנות מאות שנים. לכן הציור הוא שפה שמתקשרת את החוויה האנושית מעבר להיסטוריה, סוציולוגיה או אנתרופולוגיה
ב־2002 הוזמנתי על ידי משרד התרבות ההולנדי לשהות אמן של חודש ברומא. אני זוכר שהדבר שהכי הרשים אותי היה האצטדיון האולימפי, קריית המוזיאונים שמוסוליני הקים, וציורי הקיר הפוטוריסטים – השילוב בין קראפט מסורתי לרוח המודרניסטית, יחד עם לאומנות איטלקית, ריתק אותי בזמנו.
היחס שלי לתולדות האמנות הוא לא כמו לספר היסטוריה, אלא כמו לחלל גדול מלא קולגות… אתה נפגש עם הרוחות של האמנות בכל פינה. כך שאם יש בעבודה שלי אזכור או דמיון לעבודה קודמת, זה כמעט תמיד מתגלה לי לאחר שהציור נעשה. ההשפעות הן לא בהכרח דברים שאני אוהב או שתופסים מקום גדול אצלי, אבל הן מצאו את דרכן לעבודה."
הבשורה הטובה // ויויאן פרינסול אמזל
הבשורה הטובה או בשם אחר - הבשורה. המשמעות האמיתית והמקורית של מילים מגלה פרטים נסתרים של החיים, כאשר היא שוברת הקדם דעות שהוקדמו. כך היא מעניקה לנו ציפורן נקייה, מוח פתוח ותפיסה חדשה על רעיונות חשובים בחיינו. התנ"ך, או התנ"ך, הוא מקום מצוין לדוגמה לכך. מובן ומושג בצורה שגויה, דברי האל מחזיקים אמתות פשוטות ותובנות עמוקות לדילמות היומיומיות שלנו. אפוקליפסה, במשמעות של גלוי, היא דוגמה טובה לטעות נפוצה. כולם מתחברים את המילה הזו לאירוע קטקליסטי, אך באמת היא פשוט מתייחסת להרחבת הכיסוי של ההבנה שלנו, ומגלה מה שמוסתר ולא נראה. איך האירועים מתפתחים אחרי זאת אינם בהכרח להיות מופחדים. הכל תלוי בתורת הראות שלך!
באמצעות התערוכה הזו אני משתף פעולה בתמונות ובמחשבות שהלמידה שלי בתנ"ך מעוררת. לחגוג את היופי והעומק של הכתבים והתפילות, ולקבל את הקשר האישי שלנו עם האל מחוץ להקשר דתי. קשר אישי.
ויויאן פרינסלו (עמזל), היא ילדה אפריקאנסית מדרום אפריקה. היא נישאה לקיבוצ'ניק דיויד עמזל והם גרים בגשר חזיב. היא סיימה לימודים ב-Pro Arte - תיאטרון אמנות בלט ומוזיקה בפרטוריה. למדה BA (FA) בבית הספר לאמנות היפה של מיכאליס, אוניברסיטת קייפטאון, דרום אפריקה, ובסן פרנסיסקו, קליפורניה. היא עובדת כאמנית מאז.
גלגל החודשים
"גלגל החודשים" הוא פרוייקט קהילתי אומנותי של אומני ואומניות הקיבוץ ביוזמת
גלריית "המכבסה".
מול בנין בית התרבות של הקיבוץ הוצב שלט עגול הפונה לכל מי שעובר בדרך - ברגל או ברכב. על כל שלט הוצג ציור/ תמונה/ עבודה שמתייחסת לחודש מחודשי השנה.
כל חודש התחלפה היצירה בהתאמה לחודש.
בין דמיון למציאות // הדס לנגר
בתערוכה הדס מביא אלמנטים ריאליסטיים ודמיוניים, מפתיעים, שנונים, חדים, הומוריסטיים ויחד עם זאת מלאי חמלה, אותנטיות ורכות.
ציורי טבע ונוף המזכירים את הנוף הקיבוצי מצד אחד ומצד שני מתייחסים למחוזות רחוקים. ציורים ופסלים של בעלי חיים הקרובים לליבו ודמויות פנטזיה.
שילוב הדברים לוקח את הצופה לעולמות שקיימים בין דמיון למציאות.
הדס לנגר נולד בקיבוץ גשר הזיו ותמיד נמשך ליצירה וציור - בהם משלב את העולם הריאליסטי ודמיוני.
ברד // יריב כהן
התערוכה "ברד" עוסקת בפחד הרגעי של הלא נודע.
"ברד פתאומי וגדול ירד ותפס אותי בעודי נוהג על טרקטור פתוח בקיבוץ. בזמן שהגעתי למחסה הוא הצליף בחוזקה על גג הפח שמעלי ברעש מפחיד שהלך וגבר. חווית הפחד, ברגע זה, הזכירה לי את הפחד התופס אותך דווקא במקום שנדמה כמוגן. הנושאים המעסיקים אותי ביצירות משלבים תמיד זיכרונות מהעבר, מילדותי ובגרותי בקיבוץ, שהיה עבורי מרחב של עשייה וגדילה. הסיפור בכל עבודה הוא שונה, אך מה שמחבר בין כולם הם הכלים והחפצים שהיו חלק מהחיים בקיבוץ. כל שכן, בקיבוץ הצמוד לגבול אשר האיום הקיומי עליו הוא יום יומי. החיבורים שאני עושה בעבודותיי מנסים להאיר דווקא את אותם חלקים שנשכחו בדרך, אלה שכבר כמעט הפכו לחלק מהטבע. הברד הגדול שירד בשנת 2016 ירד בבוקר. הוא לא פסח על אף גג מגגות הקיבוץ, אך פגע בכל אחד מהם בצורה שונה. ההרס שנוצר מכך הביא להתחדשות קולקטיבית אבל גם עצמאית, בפעם הראשונה אחרי שהסתיים הליך השיוך של הבתים הישנים בקיבוץ.
כאמן בחרתי להתעסק בנושא הגג. הגג המחורר - שם יושב לו הפחד בדמיון."
יריב כהן נולד וגדל בקיבוץ חניתה ומתגורר בו כיום לאחר שנים בתל אביב. עיקר עבודותיו בברזל.
פני הקיבוץ // מרשה גרינפלד
מרשה גרינפלד היא חלק בלתי נפרד מנוף האומנות המקומית של גשר הזיו.
אומנית שרישומיה הצבעוניים היו מלווים אותנו לאורך החיים בקיבוץ - בחגים על קירות חדר האוכל, על הבדים התלויים בסוכה המשותפת, על גבי דפי העלון, בהגדות הפסח, בתפאורות של הצגות-ילדי-בית-הספר ועל קירות המבנים הציבוריים.
הציור הוא חלק בלתי נפרד ממי שהיא.
זה עוד איבר סופר-ערני, בגוף של אישה סופר-אישה. את ההשראה שלה היא שואבת ויוצקת מהסביבה הקרובה לה, מנוף המקום, מהשדות, מהחצר האחורית, מהשכנה, מהילדים, מהנכדים, מאיתנו.
בתערוכה מרשה מציגה ציורים של "פני הקיבוץ" - נוף מקומי. לצד ציורי הנוף מרשה מציגה סידרת רישומי פורטרטים של חברות הקיבוץ. רישום גס חזק וצבעוני של נשים חזקות. נשים שורשיהן נטועות עמוק במקום.
פני הנשים, פני המקום, "פני הקיבוץ".
בין הדורות // מנוחה כהן
מנוחה כהן היא אומנית ואוצרת, נולדה בראש העין, חברת קיבוץ גשר הזיו,
בוגרת המדרשה לאמנות (כיום בית ברל). בעלת תואר ראשון ושני בחינוך ממכללת אורנים ובוגרת לימודי אוצרות בסמינר הקיבוצים.
מנוחה כהן היא אומנית המתבוננת בסביבתה וקשובה לה.
היא מתארת בעבודותיה את מפגש הנפש עם הטבע.
עבודותיה בתערוכה 'בין הדורות' משקפות רגש שקיים בה ומבקש לצאת מן המרחב הפרטי אל הקנבס ומשם אל המרחב הציבורי.
הטבע בעבודותיה של מנוחה משמש סיפור מסגרת באמצעותו היא מבקשת להביא את הרגשות שמתחוללים בה;
גזעי אקליפטוס שנגדעו, גלי הים, זרימת המים בנחל, השורשים העבים שנשטפים בזרימת המים החזקה, מזמינים אותנו הצופים להתבונן בתיאורי הטבע דרך נקודת המבט הסובייקטיבית שלה.
בסדרת הציורים המופשטים של מנוחה, גם הם בהשראת הטבע, ניתן לראות את התודעה לוקחת עוד ועוד מקום על הקנבס.
מחווה לדוד אשר // איתן שריף
"הדוד אשר היה הדוד היחיד שהיה לנו. הוא נולד וחי בניו יורק, לימד עיצוב ועסק באדריכלות , אבל תשוקתו האמיתית הייתה ציור. בדירתו הקטנה במנהטן יצירותיו מילאו את הקירות והחלל באושר צבעוני מרהיב.
הוא אהב את הציורים שלו ושמר עליהם כעל ילדיו. באחד הביקורים האחרונים שלי אצלו הוא סיפר לי שבעוד שנתיים כשיצא לפנסיה הוא ירצה לעבור לת"א, לשכור סטודיו קטן ולצייר.
שנה אחר כך הוא חלה בסרטן והחלום התנפץ.
תחושת החמצה מילאה את ימיו האחרונים.
הוא נפטר בשנת 2006 , חצי שנה לאחר שאובחן. זמן קצר לפני מותו אשר התקשר אלי ושאל אם אוכל לשמור על אוסף העבודות שלו. אנחנו יותר משומרים. אנחנו נהנים ומתגאים להיות מוקפים בצבעים ובצורות שמילאו את חייו. מאז ועד היום אני מתבונן ומגלה עוד ועוד שכבות בתפיסה של הדוד היקר שלי. אוסף העבודות שלו מורכב ממנעד רחב של סגנונות והם נעים בין יצירות גיאומטריות מובהקות, לציורים אמורפיים ואפילו רישומים בקו שחור. העבודות עוסקות ביחסי הגומלין בין כתמי הצבע, הצורניות והקומפוזיציה שהם יוצרים. כיאה לאדריכל, מתחת לשכבה הראשונה של הכתמים והצורות תמיד הונח שלד מבני. שלד זה הוא גריד סדור שמקנה ליצירה את החוקיות והתוקף שלה. הגריד הוא מה שהעסיק אותו יותר מכל. הוא העביר קורסים באוניברסיטה שעסקו בפענוח ופיצוח של תבניות צורניות [פטרן] ותישבוץ.
ההתעסקות עם הגריד לא הייתה לשם שמירה על הסדר דווקא. הגריד גם היקנה לאשר את האפשרות לפרוץ ולשבש אותו, להפר את הסדר והקומפוזיציה: הסדר והפרתו . אחרי הרבה התבוננות עניין אותי מה היה קורה לעבודות של אשר אם הן היו משנות פורמט. מדו ממד לתבליט, מכתם לגוש, מקו לצלע."
התערוכה הזו היא בראש ובראשונה מחווה לדוד אשר, לאדם שהיה וליצירות שהוריש לי. היא מבע של נקודת החיבור שלי כמעצב עם דודי הצייר.
